<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות ו'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ריאה שנ(י)טלה כלב או גוי ולא החזירה או החזירה נקובה או נטלה זאב והחזירה עם נקב או הוציאוה בלא בדיקה אם תולין לקולא תמצא בדיני שחיטה ח"ג בדין בהמ' בחייה בחזק' איסור עומדת. ומשום דק"ל דאזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיפשר ולא חיישינן למיעוט כלל משו"ה אין אנו בודקים הריאה כשאר טרפות ולא גוף הבהמה, ומשום דחיישינן למיעוטא דשכיחא היכא דאפשר מטעם זה אנו בודקים הריאה מסרכות כך כתבו המפרשים בחולין [י"ב ע"א] על ההיא דאזלינן בתר רובא.
<h2>דף לב:</h2>
שחט קנה בבהמה וקודם ששחט הוושט ניקבה הריאה כשרה שחיי הריאה תלויין בקנה, אבל אם ניקבו בני מעים טרפה כי חיי בני מעים תלויין בוושט כך פשוט בחולין. וכן אם שחט הוושט וניקבו הבני מעים קודם ששחט הקנה כשרה, ואם ניקבה הריאה טרפה כיון שעדין לא שחט הקנה. ויש מהפוסקין שכתבו שכל זמן שניקבו בני מעים בין סימן לסימן אפילו אחר ששחט הוושט וכן ניקב' הריאה בין סימן לסימן אפי' אחר ששחט הקנה טרפ', וכן כת' הרמב"ם והרא"ש, והרשב"א כת' שראוי לחוש לדבריה'.
<h2>דף מה.</h2>
ניקב הקנה למטה מהחזה שהוא המקום שאינו ראוי לשחיטה טרפה שדינו כריאה כך פשוט.
<h2>דף מה:</h2>
ג' קנים יוצאים מהקנה הגדול שבריאה שבערוגה הא' הולך ללב והב' לריאה והג' לכבד, ואותו שהולך ללב נקרא קנה הלב ונקיבתו במשהו, וכן קנה שהולך לריאה דינו כריאה ובמשהו. וההולך לכבד פסק רש"י כלישנא קמא דגמ' שדינו ככבד עד שניטל כלו, ור"ח פסק לחומרא דנקיבתו במשהו כקנה הלב וקנה הריאה וכן הסכימו רוב הפוסקים ורי"ף וכן עקר כך פשוט.
<h2>דף מו:</h2>
ריאה שניקבה או שחסרה טרפה ויש לריאה עליה שני קרומות ואותו של מטה דק הרבה ואי אינקיב קרום עליון ולא תחתון או בהפך כשרה עד ינקבו שניהם. ואינה צריכה שתנקב לבית הסמפונות דאין הלכה כר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונו'. הריאה שכשנופחי' אותה אוושא משמעת קול כמו שיוצא רוח מנקב, ואם יודע מהיכן מוציאה קול מניח נוצה או קש או רוק על אותו מקום ונופחה אי מבצבצא טרפה ואם לאו כשרה, ואם [אינו] יודע המקום מביא כלי מקוניא הנקרא אלטאמיאה ומושיבה בתוכו עם מים פושרים לא חמין מכל וכל מפני שכווצין הריאה וסותם הנקב ולא קרים מכל וכל לפי שמתקשה הקרום ונוקבו כשהוא מתוח יותר מדאי אלא בפושרים ונופחה אם יבצבצו המים טרפה ואם לאו כשרה שבידוע שניקב תחתון ולא עליון והקול שמוציאה הוא רוח שיוצא מקרום תחתון דרך הנקב ונכנס בין ב' הקרומות כך פשוט. ואם ניקב בב' קרומות הריאה זה שלא כנגד זה י"מ דטרפה שהרוח נכנסת בזה ויוצאה בזה. ריאה דאיגלידא כאהינא סומקא [כשרה]. פי' שנפשט כל קרום העליון ונשאר תחתון כתמרה או כוורד זה פשוט בחולין. וכתב בה"ג שצריכה נפיחה, ואף על פי שאין הלשון משמע כן ראוי לחוש לדבריו ואין להכשירה בלא בדיקה. וכתב הרא"ש דמסתבר כדבריו דכיון שנשתנית מבריתה וקרום התחתון דק צריכ' נפיחה שמא ניקב.
ריאה שהאדימה בין כלה בין מקצת' בחולין שקיל וטרי מאי שנא כלה מאי שנא מקצתה ואסיקנא אלא לא שנא, ופרש"י לא שנא בין כלה למקצתה וכשרה כדאמרי' לקמן [מ"ז ע"ב] אדומה כשרה מדרבי נתן, וכן כתב רי"ף שכתב לא שנא כלומר בין בכולה בין במקצתה כשרה ואשכחינן מאן דאמר בין בכלה בין במקצת' טרפה ואנן לא ס"ל הכי דהא אמרי' לקמן אדומה כשרה מדר' נתן. ור"ח פי' אלא לא שנא דבין בכלה בין במקצתה טרפה. ולפי דבריו קשה הא דאמרי' לקמן אדומה כשרה וכו', לפי דבריו הוצרכו לחלק בין אדומה להאדימה, ר"י חלק דאדומה מיירי שחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה וכשרה והאדימה מיירי ביותר אדומה והוא מחמת לקות, ורבינו אפרים חלק דהאדימה מיירי מחמת מכה שנמצאת לה בדופן כנגד הריאה דכיון שנצרר הדם מחמת מכה סוף העור לינקב וטרפה ואדומה דכשרה מיירי מעצמה, וגדולי האחרונים תפסו עקר פירו' רש"י ורי"ף כי כל אדומה כשרה בין בכלה בין במקצתה ואין חלוק בין אדומה להאדימה, ומ"מ ראוי לחוש לרבינו אפרים שאם נמצאת מכה בדופן כנגד הריאה ושם האדימה דטרפה כמו שכתבתי וכן כתב הרא"ש. כל השנויין ממראות הפוסלות בריאה אם חוזרות למראה הבשר כשנופחה וממשמשה בידו כשרה כי בעוד שהבהמה חיה הריאה מלאה רוח ונפוחה ואין שנוי אלא כשהריאה נפוחה ועומדת בשנוי אז טרפה, וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ורבינו האיי בתשובה.
ריאה שיבשה מקצתה טרפה והוא שנפרכת בצפר' אבל אינה נפרכת בצפורן כשרה דהדרא בריא פשוט. ריאה דקיימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי או חזותא כשרה כך פשוט בחולין. ופירש רי"ף גלדי גלדי דדמו למצורע אוכמי אוכמי ככוחלא חזותא גווני דמתכשרה בהו ריאה כגון ירוקא ככרתי או אדום והוא בכמה מקומות אפילו הכי כשרה, וכן פרש"י. ולרבינו תם אוכמי אוכמי אפילו כדיותא כשרה דמיירי במקצתה כאשר אכתוב, כתב רבינו תם דכל מראות הפוסלות בריאה כגון כדיותא וכיוצא בה דוקא ברובה וכן עשה מעשה והכשיר במקצתה משום דהדרא ברי', וכן כתב הראב"ד דכל מראות הפוסלות בריאה דוק' בכלה דבמקצתה הדרא בריא. ור"י חולק עליהם דאפילו במקצתה טרפה, וכן נר' עקר, וכן כתב הרמב"ם דאפילו בכל שהוא כנקב הוא חשוב. אין מקיפין בבועות. פירוש כגון אם יש בועות בריאה וניקבה אחת מהן בדוכתא דלא ממשמשא ידא דטבחא שאין לתלות בידו ואין אנו יודעים אם ניקבה קודם שחיטה או אחר שחיטה, לא אמרינן ינקבו הבועא האחרת ואם דומה הנקב לזה בודאי אחר שחיטה ניקבה שאין אומרין כך אלא בנקבי הריאה כאשר אכתוב אבל בבועות לא כי בכל פעם משתנה מראיהן ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה פשוט.
כתב רש"י דאין סירכא בלא נקב כי לפי שהריאה שואבת כל מיני משקה כשניקבה יוצאה ממנה ליחה ונקרש' ונעשית חוט ומסבכת בשום מקום ואף על פי שעולה בנפיחה ואינה מוציאה רוח הא (ד)אמרן קרום שעלה מחמ' מכה בריאה אינו קרום וסופו ליסתר ע"כ. וי"מ טעם הסירכא משו' דעתידה ליפרק וכשתתפרק ינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ואפי' לזה הטעם, כסדרם כשר' מטעם שאינו נפסק, ולדעת רש"י, דהוי סתימה מעיקרא כמו שכתבתי למעלה [לקמן מ"ז ע"ב]. סירכ' תלויה כשרה ואפילו לדברי האומר דאין סירכא בלא נקב אין זו סירכא מאחר שלא נסרכה בשום מקו' אלא מלחות הריאה וכל שכן למאן דאמר דטעם סירכא משו' דעתידה ליפרק כמו שכתבתי. וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סירכות אלא מלחו' הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומו'. וכן כתבו הגאונים שפעם א' נכנסו כמה גאונים אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמענו עליך שאתה מתיר לשומן הלב לפרק ולנפח אמר ח"ו לא כך אני מתיר אלא פעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולענוניתא דורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה ב' או ג' פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאליה אני מכשיר' אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו כל הישיבה והורו כן לישראל. ובודאי כן הוא כי כל סירכא שנתקת כשמכניס ידו הטבח בנחת ריר הוא ומלחות הריאה וכשרה כי סירכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת. וסירכא תלויה יש מי שכתב שצריכה בדיקה שמא נתפרקה ממקום אחר וניקבה, וכן כתב הרמב"ם. ויש מי שכתב שאינה צריכה בדיקה, וראשון נראה עקר. ב' אונות הסרוכות זו לזו שלא כסדרן טרפה ולית להו בדיקות' אבל כסדרן היינו רביתיהו וכשרה פשוט. ופרש"י שלא כסדרן הקרום מתפרק כמו שכתבתי למעלה טעם שלו בסירכא, אבל כסדרן זו מגינה על זו ואין מתפרקות והקרום הולך וחזק פירו' דהוי כמו סתימ' מעיקרו כמו שכתבתי למעלה. ועוד שלא כסדרן, כגון שנדבקו שתים החיצונות בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיתה, וכן כתב הרמב"ם. משמע מדבריהם שאם נסרכה מחתוך זו לגב חברתה שאצלה או מגב לגב שהיא כשרה, אבל כל המפרשים הסכימו שכלם נקראים שלא כסדרן הן מגב לגב הן מחתוך לגב טרפה, וכשרה אינה אלא כסדרן דוקא שהוא מחתוך לחתוך, וכן כתב הרב אלברצלוני. ורבי' גרשום ורבי' יוסף טוב עלם כתבו שאפילו כסדרן צריכה בדיקה בנפיחה, ורוב הפוסקים הסכימו שאין צריכה בדיקה וכן עקר. ובעל הערוך כתב בשם ר"ח ז"ל קבלה רב מפי רב אפי' דסריכי תרי אוני ועקרן מתפרקים מהדדי טרפה וכל שכן אם דבוקה זו על גב זו דודאי טרפה או הראשונה לשלישית. ורבותינו ז"ל כתבו כיון דחדא על חברת' היינו רביצתה ולא איכפ' לן בהאי סירכא דהיינו רביתייהו וכדאיתא לבהמה בחייה אפילו בדלא סריכן דחקי אהדדי וכשרה ע"כ דברי ר"ח, ורוב הפוסקים הסכימו כדברי הגאונים שאם נפרדין מעקרן וסריכי בסוף או בהפך או שהן נפרדין בעקרן ובסופן וסריכי באמצע כיון שהוא כסדרן כשרה וכן כתבו רבינו האיי ורי"ף הלכה למעשה. וכן הדין נראה אם הסירכא באלכסון וכן כתב הרשב"א דכשרה. וכן כתב הרמב"ן כי לפי דברי רי"ף אפילו היכא דסריכי בשפולי אוני כסדרן דכשרה, אבל הרשב"א מחמיר בה שהשפולין מתפרקין זה מזה בשעה שהריאה נופחת, אבל דבוקה זו על גב זו אפילו כסדרן נהגו להחמיר כדברי ר"ח וכן עקר. אונא הסרוכה לאומא כסדרן כתב רש"י כי רבי' יעקב ב"ר יקר רבו התירה ואמר ליה שיש מי שאסרה ואמר ליה טעם האוסרים וטעם המתירים, ור"ת אסרה, והרב אלברצלוני כתב בשם הגאוני' דכשרה וכן כתב הרשב"א וכן נוהגין ברוב המקומו' וכן כתב הרמב"ם דכשרה, ויש מקומות שנוהגין להטריף והכל כמנהג המדינה זולתי אם נהגו להטריף בטעות שהיו סבורים שאסור אבל אם ירצו להחמיר על עצמם ילכו אחר מנהגם. ענוניתא דורדא כתב רש"י דכל היכא דסריכא טרפה דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. ובשם הגאונים כתבו דאפי' סרוכה לכיס שלה שהיא מונחת בה טרפה, ויש מי שכתב דאם דבוקה כלה בדיבוק בכיס שלה בלא סירכא דכשרה דמתחלת בריתה היא ונכון להחמיר, והרמב"ם כתב דבין דבוקה בכיסה בין סרוכה טרפה וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף מז.</h2>
שני בועות הסמוכות זו לזו בריאה טרפה, ואם היא א' ונראית כשתים נוקבין א' מהן אם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הן וטרפה פשוט. ופרש"י דמשום הכי טרפה דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביבו, ולפי פירושו היה צריך לדעת כמה יהיו סמוכות שתטרף. וי"מ משו' דדחוקות זו לזו ועומדות לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי וכן כתב הרשב"א, ולפי זה אם יש מעט בשר אפילו כחוט מפסיק בין שני הבועות כשרה והוא שלא יהיו שוכבות זו על זו. ורשב"ם וריב"ן כתבו דדוק' כשמלאות מוגלא אבל מלאות מים זכין אינן נקראות בועות ואפילו סמיכי להדדי וכשרה. ורוב הפוסקים הסכימו שאין חלוק בריאה בין מוגלא למים זכין אפילו לטרפות שני בועות וכן עקר וכן כתב הר"ם. והתוספות כתבו דדוקא כשמלאות מים זכין או מוגלא טרפה, אבל צמחים קשים אפי' סמיכי אהדדי כשרה ע"כ. והמחמי' תבא עליו ברכה. בועא דקיימא בשפולי הריאה טרפה דחסרה היא, ואם ריאה מקפת סביבה אפילו משהו בעלמא כשרה כך כת' בה"ג. וכתבו המפרשי' שדברי הגאוני' דברי קבלה הם וראוי לחוש לדבריהם. ובנפיחה תכיר היטב אם ריאה מקפת סביבה.
ה' אונות קטנות יש לריאה זולתי הב' אונות הגדולות והאונות הן שלשה לימין הבהמה ושני' לשמאלה, כשהיא תלויה ברגליה ובודקין אותה ימינה לימין הטבח ובימין הטבח שלשה ולשמאלו שני', וכשבודקין אות' גב הבהמ' מוטל למט' ורגליה למעלה כגון שנוהגין לבדוק ימין הבהמ' לשמאל הטבח ואז הם ג' לשמאל הטבח שהוא ימין הבהמ' וב' לשמאל הבהמ' שהוא ימין הטבח. אם נחלפו שבמקו' שראוי להיו' ג' יש ב' ובמקום שראוי להיות שני' יש שלשה טרפה. וכן אם חסרה א' מהן אבל יותר א' כשרה, ודוקא בדרא דאוני כלומר כשיותרת עומדת בשורת האונות האחרות אבל מגבה טרפה אפילו כטרפא דאסא פשוט. י"מ שאם היתרה אינה בשורת האונות אפילו שתהיה מבפנים טרפה דלא התירו אלא ורדא אבל אם היא גדולה כאונא לא, וי"מ דכשר' דאינה טרפ' אלא מגבה, וכן נראה לרי"ף שכתב אי אשתכח יתר כשרה וה"מ מקמה אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה ע"כ. ומה שכתבתי דמגבה טרפה ביתרה אפילו כטרפא דאסא יש מהגדולים שכתבו דלאו דוקא כטרפא דאסא אלא אפילו פחות מכאן, וי"מ כטרפא דאסא דוקא אבל פחות מזה כשנופחין אותה אינה כלום וכשרה וכן כתבו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש וכן עקר. ועוד פשוט ובאותו צד ימין הבהמה דיש שלשה אונות יש לרוב הבהמות אונ' קטנה מבפנים ויש לה כיס שמונחת בה והיא עשויה כעלה הוורד וקראוה ז"ל ענוניתא דורדא, ואם חסר מאותו צד ימין אונא אחת כתב רש"י שמצא בתשובת הגאונים שהורד' משלמת החסר' הואיל ויתרה היא, ואין הדבר נראה לרש"י כיון דלא קיימ' בשור' האונות אלא מבפנים ואותן הראויות להיות חסרות ה"ל כחלוף וטרפה. ומכל מקום אפילו לדברי הגאונים אם חסר אחת מצד שמאל אין הורדא שעומדת לצד ימין מצטרפת. ענוניתא דורדא שכתבתי דרכה להיות בפנים הריאה או כנגד הלב אבל אם היתה מגבה טרפה כמו יתרת שכתבתי פשוט, וה"ה אם נמצאת הורדא בשמאל אפילו מבפנים טרפה וכן כתבו הגדולים ובה"ג. ופרש"י ובבהמות שלנו שרובן יש להם ענוניתא אם אין לבהמה כלל דכשרה אבל יש לה שתים שמעתי מפי מורי הזקן שהיא טרפה דהא יתרת דביני ביני הוא ולאו אורחא ע"כ. ורבי' אפרים ברבי יהודה היה מכשיר בשתים והיה מטריף כשלא יהיה לה כלל, והגאונים כתבו דכיון שיש בהמות שיש להם וישנן שאין להם אין להטריף בשום שנוי שימצא בה בין שאין לה כלום בין שיש לה ב' או ג', וכן ראיתי מנהג ברוב המקומו' וכן כתב הרמב"ם, ויש מקומו' שנהגו כרש"י.
<h2>דף מז:</h2>
מראות הריאה אדומה כשרה וכבר כתבתי למעלה [מ"ו ע"ב] ההפרש שיש בין אדומה להאדימה. וכאופתא טרפה פירוש כמו מראה בקעת העץ. דומה לכוחלא כלומר למראה הכחול כשרה. שחור כדיותא כלומר כמו הדיו כקורט יבש שלו טרפה. ירוקה ככרתי שהוא צבע שאינו כל כך ירוק ודומה מעט לרקיע כשרה. ככבד כשרה כבשר טרפה כך פשוט בחולין, פירש"י ככבד כבשר כלומ' כמראה הכבד או כמראה הבשר, וב"ה פי' כממשות בשר, וראשון נראה עקר. ועוד פשוט ככרכום פי' כמראה הזעפראן, או כמראה הכשות כלומר שומשמין כלומר ג'ונגולי"ן, כמראה חלמון ביצה טרפה.
ריאה דדמיא לאופתא טרפה פירוש בקעת של עץ, איכא דאמרי שקשה כמו אופתא ואיכא דאמרי בעין מראה שלה שהוא לבן ואיכא דאמרי שהיא שיעא פירו' חלקה שאין לה חתוך האונות כך פשוט, ונקיטינן ככל הלשונות לחומרא וטרפה בכל אלו שכתבתי. וכתב הרמב"ם נמצאו שני אונות כאונא אחת דבוקות אם היה ביניהן כמו עלה הדס בין בעקרן בין בסופן כדי שיוכר בהן שהן שני' דבוקות מותרות ואם לאו הרי זו אסורה וטרפ'. ועוד כתב סריכן מעקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ופרקינן לה אי נפקא זיקא מבנייהו חדא היא וטרפה ואם לאו כשרה. כתב רש"י אם יש בה סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה דלא שיעא כאופתא היא, וכן כתב בעל העטור כרש"י וכן הסכימו גדולי האחרונים.
אם אירע כשנופחים הריאה שנמצאת בה מקום אטום ואין ידוע אם נכנס שם הרוח נוקבין אותו המקום אם נמצאת שם מוגלא כשרה ואם לאו נופחין אות' ומניחין רוק או קש על הנקב שעשו באוטם אם יוצא הרוח דרך שם כשרה ואם לאו טרפה פשוט.
קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום כך פשוט, ולפיכך זו סירכא טרפה אפילו אינה מוציאה רוח בנפיחה. ופרש"י [מ"ג ע"א ד"ה אינו קרום] והא דאמרינן דופן סותמתה או כסדרן או בכל הנקובים כגון מרה וכבד סותמתה או חלוחלת בירכים וכיוצא בזה, כי זו היא סתימה מעיקרא ולא דמי למחמת מכה ע"כ דברי רש"י, כי מחמת מכה ממקום אחר שלא ממקום הנקב אינו קרום וטרפה וכן פשוט ביבמות [ע"ו ע"א].
ריאה שנשפכה כקיתון כשרה פירוש שנימוחה מבפנים ונשפכה ממטה למעלה כקיתון דחסרון מבפני' לא שמיה חסרון, ודוקא שסמפוניה קיימין, והיאך נבדוק אם סמפוניה קיימין מביאין כלי המחופה באבר ושופכין הריאה לתוכו אם נראין בה חוטין לבנים טרפה שהרי הסמפונות נמוחו ואם לאו כשרה פשוט. אפילו שנמוקה וקרום שלה קיים כשר' ואפילו מחזקת רביעית, נמוקה שנתרוקן הבשר מבפנים כך פשוט.
<h2>דף מח.</h2>
ריאה הסמוכה לדופן בין עלתה צמחים בריאה כלומר שיש ריעות' בריאה בין לא עלתה חוששין לה שמא ניקבה היכי עבדינן מייתינן סכינ' חריפ' דחליש פומיה ומפרקינן לה מן הדופן אם יש מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואם לאו טרפה כך פשוט ולפי פרש"י, ולפי התוס' זה שאמרנו היכי עבדינן וכו' מיירי שלא עלתה צמחי' בריאה ואז אם יש מכה בדופן תלינן בדופן וצריכ' נפיחה מ"מ אבל אם עלתה צמחי' בריאה אפי' יש מכה בדופן טרפ' ואין מועיל לה נפיחה. ועוד כתבו בתוס' דעכשיו נהגו להטריף כל הסרכות ואין בודקין אותם לא להפרידן מהדופן ולא לבדוק בפושרים וכן נהגו באשכנז ובצרפת להטריף הכל. יש מפרשים שכתבו שזה שאמרנו היכי עבדינן קאי נמי אעלתה צמחים דאפי' יש ריעותא בריאה אם יש מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה גם בלא בדיקה אבל אם אין ריעותא לא בדופן ולא בריאה אז תלינן בריאה יותר מבדופן וטרפה, וכן הסכימו גדולי האחרונים כפי' זה האחרון שכתבתי. ומדברי רי"ף נר' שצריכה נפיחה אם יש מכה בדופן שכתב ואי איכ' מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואף על גב דלא מפקא זיקא טרפה ע"כ. ויש מפרשים שכתבו דדוקא בדבוקה לדופן אז התיר התלמוד במכה בדופן אבל בסרוכה לא, והעיקר כי אין הפרש במכה בדופן בין סרוכה לסתומה וכן הסכימו גדולי האחרונים. ואם כל הריאה דבוקה לדופן בלא שום פלוש ובלא שום פזור יש מתירין אם עולה בנפיחה, ויש אוסרין וכן עקר. אם יש מכה בדופן שכתבתי דכשרה והסירכא יוצאת חוץ למכה יש מהגדולים שכתבו דטרפה, ובעל העטור כתב דהולכין אחר הרוב. כתב הראב"ד כי כשאנו תולין במכה בדופן כשנסרכה הריאה בדופן, כמו כן אם נסרכה לשום מקו' אחר ויש באותו מקו' שנסרכה שם מכה תלינן במכה וכשרה, וגדולי האחרונים לא הסכימו לדבריו וכן כתב הרמב"ם דלא אמרו תלי' במכה אלא דוקא בדופן אבל לא במקו' אחר וכן עקר.
(נוף) [סוף] האומא הסמוכה לטרפש אם נדבקה שם בדבוק לטרפש בלא סירכא חכמי לוניל מתירין אות' דבמקום רביצתה הוא ומתחלת בריתה כך היא, וכן כתב הר' יוסף בעל שמועות בשם רבני לוניל, וגם הם היו מתירים כל דבק בלא סירכ' וכן חכמי נרבונה, והיו משערין שיעור הדבק לכל הפחות כמלא רחב גודל ואפילו נדבקה אומא בדבוק ללב.
טבח שהוציא ידו ואמר טרפה ואחר כך הקצב או בודק אחר הכניס ידו ולא מצא טרפות, הראשו' נאמן שאולי הבודק השני הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכא או העבירה הראשון בהוצאת ידו ועד א' נאמן לאסור בדבר המסור בידו כך כתבו הגאונים בתשוב'.
אונא שניקבה וכ"ש שנסרכה ודופן סותמתה כשרה ודוקא דסביך בבשרא אבל בגרמא לא דסתומת הדופן אינה מועילה אלא א"כ סביך בבשרא. כך פשוט בחולין. פי' ודוקא באונות שהוא מקום רביצתן שעומדות במצר החזה אבל לא באומות. י"מ דוקא דסביך בבשרא שצריך שיהיה נאחז ומסובך בבשר יפה וכן כתב רבינו גרשו' דגורד הבשר עם הסירכא ומנפחה אם עולה בנפיחה כשרה והויא סתימה מעליא ואם לאו טרפה. ומר שר שלום כתב דבין סביך ובין סריך כשרה. ורש"י כתב דוקא שנסתבכה ונאחזה הריאה בבשר שבין הצלעות דהויא סתימ' דלא מיפרקה אבל בעצם לבדו אין זו סירכא קיימת וטרפה, וי"מ שכתבו דה"ה לעצם לבדו דהויא סתימה וכן כת' בה"ג ורבינו גרשום, ופרש"י תפשו עקר גדולי האחרונים. ואם נסרכה לעצם ולבשר יש אוסרים ויש מתירים, והרמב"ם כתב אבא מארי מהאוסרים ואני מהמתירים ע"כ והכל כמנהג המדינה כי יש מקומות שנהגו בו איסור ונהרא נהרא ופשטיה. וכל זה דוקא כשניקבה או נסרכ' גב האונא לדופן ודופן סותמתה כמו שכתבתי שהוא מקו' רביצתה ר"ל במצר החזה אבל אם סירכ' יוצאת מחתוך שבין אונא לאונא או מבפנים ונסרכה לדופן אפילו במצר החזה או שיוצאת סירכא מגב האונא ונסרכה לדופן חוץ למצר החזה אין הדופן סותמתה וטרפה, וכן מוכח מדין התלמוד וכן כתבו בתו'. חזה נקרא הרואה הקרקע למעלה עד הצואר למטה עד הכרס פשוט. ואונא נקראת דוקא עד מקום החתוך, אבל השלם שהוא למעלה אפילו כנגד החתוך אין לו דין אונא אלא דין אומא. ורב שמואל בן חפני כתב כי עד כמו ב' אצבעו' למעלה מן החתוך יש לו דין אונא ומשם ולמעלה דין אומא. וי"מ שכל למעלה כנגד האונות דינו כאונות, וכן ראיתי לחכמי פרובינציא, וכן כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל המכונה אלבוכי וז"ל וחתוכא דאוני אפי' השלם שכנגד החתוך שרואי' כאלו הוא מתוח חוט של חתוך האוני עד הגובה שכנגד השדרה ע"כ, ונכון להחמיר, וכן כתב הרא"ש ולמעלה מן החוט שמנקרין מן החזה נקרא דופן והשאר נקרא חזה. חזה נקרא הרואה הקרקע למעלה עד הצואר למטה עד הכרס וכל שהוא למעלה מן החזה הרואה הקרקע והוא מן החוט שמנקרין מהחזה ולמעלה נקרא דופן פשוט. סמפון שבין ב' האומו' ודבוק לשדרה אם נסרכה שם א' מן האומות טרפה ודוקא בפלוש אבל בלא פלוש כשרה, כך כתבו חכמי לוניל וכן כתב הרב אלברצלוני. אונא ואומא הסרוכות ביחד לדופן כתב בעל העטור דהולכין אחר הרוב אם הרוב יוצא מהאונא דינו כאונא לדופן ואם הרוב יוצא מהאומא דינו כאומא לדופן וכן כתב הראב"ד, והטעם דאיכא הכא תרי ספקי אף על פי שיש לחוש למיעוט ספק אם מן האומא אם מן האונא ואת"ל מן האומא שמא הריעות' מן הדופן, והרמב"ן חלק עליו וכתב דטרפה וכן כתב הוא בתשובת שאלה. ובעל העטור כתב וכן נמי אונא שנסרכה למצר החזה ולשומן החזה אזלינן בתר רובא. נסרכה האונא או האומא לחזה ולדופן כלומר שהסירכא כ"כ גדולה שנסרכ' למעלה מן החוט שמנקרין כמו שכתבתי למעלה וכמו כן למטה ממנו כתב בעל העטור שהולכין אחר הרוב אם הרוב בחזה נדון כחזה ואם הרוב בדופן נדון כדופן. וכן נמי אם האומא נסרכה לטרפש ולדופן אם רוב הסירכא לדופן צריך מכה ואם רוב הסירכא לטרפש טרפה. מספר האשכל מה שאמרנו באומא לדופן או באונא לדופן אפילו באה באלכסון דאם יוצא סירכ' האונא לדופן באלכסון כשרה וכן באומא אפילו נסרכה באלכסון כנגד האונא טרפה דכל היוצא מן האומה לדופן טרפה וכל היוצא חוץ מהאומא לדופן כשר'. ואונא ואומא שהן נדבקות זו בזו בלי שום פלוש וכנגד הדבוק ההוא עולה סירכא א' היא שקורין אותה סירכא כפולה. דבק כת' ה"ר דוד בר' יצחק הכהן רבים מגדולי העיר נרבונא ואציליה היו אוכלים דבק גמור אפילו שלא דרך רביצתה והיו קורין עליו אומר לדבק טוב הוא, ועל דבק תלוי דהיינו בסירכא רחבה היו קורין כי קללת אלים תלוי ובדורות האחרונים שלפנינו התירו וחזרו והתירו והיו אוכלי' קצת חכמי העיר ואציליה. העיד לנו חכם א' מעיר נרבונא כי הראב"ד היה מתארח עם אוכלי הדבק וקושרי' לו חתיכת בשר לפיו בחוט א' לסימן והיתה מתבשלת בקדרה עם הדבק והיה אוכל אותו בשר עם התבשי', ועתה בדור הזה באו חכמים אחרי' מעיירו' אחרו' שלא נהגו מימיהם להכשיר ומנעום מלאכול ושוטי' העידו באבותיהם שאכלו כל ימיהם טרפות וכדי בזיון וקצף, מ"מ מנהג העיר נרבונה שאין נמנעי' מלאכל בבית אוכלי הדבק אפי' לסעודת הרשות ע"כ. והנה לך כלל כל הסרכות, כל היכא דסריכא ריאה טרפה, חוץ מכסדרן אונא לאונא כמו שכתבתי או גב האונא לדופן או אומא לדופן כמו שכתבתי, וכל השאר טרפות כגון אונות שלא כסדרן או אונא לאומא שלא כסדרן או הסריכה ריאה לגרגרת או לשמנינות הגרגרת או לחזה או לשמנינות החזה או להרת שהיא אלמעדה מוליג"ה בלעז או לטרפשא דליבא שהוא שומן הלב ומכסה ענוניתא דורדא לטרפש הכבד או לענוניתא דורדא או לקנה הלב או לשמנינות הסמפונו' או לשום מקום אחר שאינו מקום רביצתה טרפה בין יש שם מכה בין אין שם מכה זולתי בדופן כמו שכתבתי. וסירכא אין לה שיעור אפילו כחוט השערה, וכן כתב הרמב"ם. וכל הממעך סירכא ביד כאלו מאכיל טרפות לישראל, וכן כתב רבינו תם וכן הסכימו גדולי האחרונים. שמנונית התולה על הצלעות מן החזה נדון כצלעות ואם נסרכה שם אונא כשרה כך כתבו חכמי לוניל בשם הגאונים.
ריאה שהעלת' צמחים בין גדולים בין קטנים בין קשים בין רכים בין מלאים מוגלא בין מים זכין כשרה כך פשוט. ורי"ף כתב ה"מ דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה, וכן כתב לפי גרסתו גבי כוליא כי בריאה טרפה אם עכורים המים או אפילו צלולים אי אסרוח טרפה. ולשאר המפרשים גרסתם אפילו עכורים ואסרוח כשר' דלא גרע ממוגלא, והרמב"ם כתב כרי"ף. ועוד כתב הרמב"ם וכשהוא מוצי' ליחה בודק הסמפון שתחתיו ואם נקב טרפה ע"כ. ותמ' הוא למה הצריכו לבדוק כי לא נזכר בתלמוד זה זולתי בריאה שנשפכ' כקיתון מפני שיש בה ריעותא כל כך.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה אם באת הריאה שלימה בפנינו בדקינן לה בנפיחה אם נמצאת הריאה שלימה כשרה, פי' ואפילו קופה לבר כלומר צד העבה מן המחט כלפי חוץ והיא כלה בתוך הריאה והחד כנגד פנים כלפי סמפונות שנראה לכאור' שנכנסה דרך חוץ אפ"ה אמרינן כי דרך הסמפונות נכנסה ר"ל דרך הקנ' שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים פירוש ולא חיישי' שמא ניקב סמפון א' לחבירו, ואם הריאה כבר חתוכ' טרפ' פשוט. ונראה לי לפי מה שפסק רש"י דהא דאמרינן כשהריאה כבר חתוכה דטרפה דוקא קופה לבר אבל לגאו כלומר כלפי קנה הריאה והחד כלפי חוץ כשרה שנראה שנכנסה דרך סמפונות כדאמרינן במחט הנמצאת בחתוכא דכבדא, אבל התוספות כתבו אפילו קופה לגאו שנראה שנכנסה דרך סמפונות טרפ' דאמרינן בדרך וושט נכנסה דרך דקין וכרס ואף על פי שתאמר שנכנסה דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקב קרום הריאה דכיון שיצת' המחט מן הסמפון ונמצאת בבשר הריאה חיישינן שמא יצא עד לקרום הריאה וניקב הקרום וחזר אחר כך לאחור עד המקום שנמצאת בה המחט עתה מאחר שאין אנו יכולין לבדקה שהיא חתוכא ודברי התוספות תפסו עקר. ועוד כתב ואם המחט בסמפון הגדול של ריאה כשרה ואפילו באת ריאה חתוכה בפנינו בין קופה לגאו או לבר בין מחט גדול או קטן כדאמרינן במחט הנמצאת בסמפון הכבד כמו שאכתוב במקומו [אות ח'] וכן עקר.
סמפון הריאה שניקב לחבירו פירוש במקום שעושה פצול הסמפון לשנים ואין שום ריאה בין סמפון לחבירו וניקב א' מהם אין חבירו מגין עליו שהוא קשה וטרפ', אבל אם ניקב אחר הפצול שבשר הריאה סמוך לנקב כשרה שבשר הריאה מגין עליו שהוא רך כך פשוט.
<h2>דף מט.</h2>
וניקבה הריאה במקום שיד הטבח ממשמש כשרה פשוט. וי"א דוקא במצר החזה, וי"א דה"ה בכל מקום הריאה וכן עקר, ומיירי כגון שתלשה בחזקה או העביר סכין עליה וכן כתב הרא"ש. תולעת שיוצא מן הריאה אמרינן דאחר שחיטה פירש וכשרה, פשוט בחולין.
<h2>דף מט:</h2>
חלב טהור סותם, זולתי חלב העשוי ככובע כלומר שהשומן עשוי עגולים עגולים אז אינו סותם כגון שומן הלב וחלוחלת, ואצ"ל שאינו סות' אם יש נקב באבר הסמוך לו כלו' עליו כגון ריאה הסרוכה ללב אלא אפילו באבר עצמו שגדל עליו אם נקב כגון הלב שניקב אין השומן מגין עליו כך פשוט.
<h2>דף נ.</h2>
מקיפין בריאה. פירוש אם ניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או לאחר שחיטה נוקבים במקום אחר אם דומים זה לזה בודאי אחר שחיטה ניקבה וכשר' ואי לא טרפה. פירוש במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא דאי ממשמשא ידיה כשרה כמו שכתבתי למעלה [מ"ט ע"א]. מקיפין אפי' מערוגה לערוג' מגסה לגסה ומדקה לדקה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה פשוט. פירש רי"ף מערוגה לערוגה מבהמה לבהמה ודקה וגסה פירוש בהמה דקה ובהמה גסה, וכן הסכימו קצת מהפוסקי' כי מקיפין מבהמה לבהמה. ורש"י פירש מערוגה לערוגה מחצי הריא' לחצי האחר' ומדקה לגסה פירוש מאונא לאומא דסבירא ליה דאין מקיפין מבהמה לבהמה, וכן נר' מבה"ג ור"י, וכן נר' מההי' דשמוטה [לקמן נ"ד ע"א] דאין מקיפין מבהמה לבהמ'.
<h2>דף נג:</h2>
ריאה שכשמושיבין אותה יושבת וכשמעמידין אותה נופלת חתיכו' חתיכות ממעי נתמסמס רואין אותו כאלו אינו והרי הוא כנטול פשוט.
<h2>דף נה:</h2>
חרותה כלומר שצמקה הריאה פירוש שצמקה כלה כחריות של דקל, אם נעשה בידי אדם טרפה כגון ששחטו לפניה בהמה אחרת וכיוצא בזה, ובידי שמים כגון מפחד קולות וברקים כשרה. ולדעת אם הוא בידי שמים או בידי אדם לוקחין בימות הקיץ כלי לבן ומים קרים ובחורף כלי שחור ומים פושרים ומניחין בהן הריאה מעת לעת אם חזרה לבריתה ביד' שמים הוא ואם לאו בידי אדם הוא פשוט.
<h2>דף נז.</h2>
נפלה הבהמה לאור ונמצא' הריאה ירוקה טרפה, אף על גב דלא נפלה לאור ירוקה כשרה כמו שכתבתי [לעיל מ"ז ע"ב] אם נפלה לאור והוריקה טרפה. והא דאמרינן לגבי עוף דאין ריאה לעוף ליחמר ולא לינקב כמו שכתבתי בדין העוף [אות כ"א], דוקא עוף אבל בהמה לא וטרפה, וכן הסכימו הפוסקים בההיא דעוף שכתבתי.
